החלטה בתיק בש"א 3804/07

1. כללי

המשיב הגיש ביום 6.7.06 כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד כל אחד המבקשים ובמסגרת זו עתר לחייב כל אחד מהמבקשים בתשלום החוב המגיע לו, לפי הפרוט כדלקמן:

ת.א. 1849/06 כנגד המבקש 1, לתשלום הסך  3,004,216 ש"ח.           

ת.א. 1850/06 כנגד המבקש 2, לתשלום הסך  5,325,290 ש"ח.

כל אחד מהמבקשים הגיש בקשת רשות להתגונן, בהתאם לתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד (להלן: " התקנות"). הואיל וכתבי הטענות עוסקים באותה מסכת עובדתית הדיון בבקשות הוא במאוחד.

2. הצדדים

המבקשים, אחים, ילידי אירן ותושבי ארה"ב. המשיב, תאגיד בנקאי (להלן: " הבנק").

3. עיקר העובדות הדרושות לעניין

3.1   בשנת 1970 או בסמוך לכך רכשו המבקשים קרקע חקלאית ברעננה הידועה כגוש 6578 חלקה 496 (להלן: " הקרקע"). בשנת 1995, לאחר שהקרקע הופשרה לבניה למגורים, החליטו המבקשים לבנות עליה יחידות דיור. לצורך מימוש הבניה, נדרשו המבקשים לאשראים ולפיכך לווה המבקש 1 מהבנק סך שקלים השווה ל 1,400,000$ והמבקש 2 לווה סך שקלים השווה ל  1,200,000$.

3.2   כל אחד מהמבקשים חתם על הסכם לניהול חשבון בשקלים ובמט"ח בסניף הבנק, בבית אסיה בתל אביב. בהתאם לתנאי ההסכם התחייב כל אחד המבקשים לסלק כל יתרת חוב בחשבון. לעמדת הבנק, לאחר שהמבקשים לא פרעו את יתרת החובה שהצטברה בחשבונם, ולאחר שהתראות לא הועילו, לא נותרה בידו הברירה אלא להגיש תביעה כנגדם.

3.3   כל אחד מהמבקשים הגיש בקשת רשות להגן אותה תמך בתצהיר מטעמו. לאחר דיון בבית המשפט הגיש כל צד את טענותיו בכתב, מבלי שהיו חקירות של המצהירים.

4. טענות המבקשים בקליפת האגוז

המבקשים מעלים מספר טענות עיקריות באשר לקבלת עתירתם לרשות להגן:

לעמדת המבקשים, ההלוואה שנטלו מהבנק הינה הלוואה מסוג "NON RECOURSE", שאינה מקנה למלווה זכות להיפרע מהלווה, אלא רק ממימוש הביטחונות שניתנו לפירעון ההלוואה. בהקשר זה נטען כי על פי תנאי ההתקשרות בין המבקשים לבין הבנק, והנסמך על הסכמים ואישורים שהבנק צד להם מיום 21.7.97 ומיום 16.9.97, משמשות הדירות שייבנו על הקרקע, אותן המבקשים זכאים לקבל (להלן: " הדירות"), כמקור היחיד לפירעון ההלואה ובהתאם לתנאי השיעבוד. מכאן איפוא לא קמה לשיטת המבקשים, זכות תביעה אישית של הבנק כנגדם. המבקשים אף הגישו בקשה לסילוק על הסף של התביעה מטעם זה (בש"א 10877/07).

טענה נוספת בפי המבקשים היא כי החוב לבנק נפרע. לעניין זה נטען כי בעקבות מחלוקת בין הצדדים באשר למגיע לבנק, הגיעו הבנק וכל אחד המבקשים לידי הסכם. בהתאם, נחתם בין הצדדים ביום 15.9.03 הסכם לסילוק החוב כאשר לפיו ישלם המבקש 1 לבנק סך של 2,100,00 $ והמבקש 2 ישלם לבנק סך של 2,500,000 $ במשך 24 חודשים עד ליום 16.9.05 (להלן: " ההסכם"). בהסכם נקבע כי אין בו כדי להוות ויתור של כל צד על טענותיו כלפי משנהו. המבקשים טוענים כי פרעו את החוב, בחלקו בכספים בפועל שהעבירו לבנק ובחלקו בהתאם להסכמה עם הגורמים המוסמכים בבנק לפיה דירות שהיו אמורות להיות בבעלותן, יוקנו לבנק. המבקשים מאשרים כי אמנם היה אחור מסויים בפירעון החוב, אך הדבר נבע מקשיים שהבנק הערים על המבקשים עת ביקשו מימון מבנק לאומי, כעולה מנספח ה' לבקשות, לפיו אושר למבקשים ביום 8.9.05, בטרם חלף המועד לסילוק החוב, אשראי מבנק לאומי בסך 1,600,000$ המהווה פירעון החוב. לפיכך נטען כי הבנק מנוע מלטעון כי החוב לא שולם במועדו באופן המקנה לבנק זכות לקבלת כספים נוספים. אציין כי בהמשך, בחודש דצמבר 2005, חתם הבנק עם כל אחד מהמבקשים על הסכם להסדר תשלומים נוסף לסילוק החוב.

המבקשים גם חולקים על אופן שיעור החוב הנתבע. לעמדתם, הבנק חייב את חשבונותיהם בריבית בשיעור החורג מהמוסכם. נטען כי שיעור הריבית המוסכם עמד על ריבית ליבור+ 2% בעוד שיעור הריבית שנגבה בפועל היה ליבור + 9%. המבקשים מפנים לחוות דעת של "חישובי ריבית (2000)" (נספח ג' לבקשה).

עוד נטען כי המבקשים הוחתמו על המסמכים עליהם נסמך הבנק, אינם חתומים על ידי המבקשים, הם אינם דוברים את השפה העברית, תוכנם לא הוסבר להם טרם ההתקשרות ואין בהם כדי לחייבם.

5. טענות הבנק כקוף המחט

הבנק טוען כי דין הטענה שמעלים המבקשים לפיה פירעון החוב הוגבל רק על ידי מימוש הדירות  להן זכאים המבקשים להידחות. לעניין זה סבור הבנק כי טענות המבקשים המבוססות על הסכם שנחתם בין הצדדים וחברת "סלומון חברה לפיתוח בע"מ", שבנתה את הדירות, ובו זהות החלקים במקרקעין המשועבדים אשר יבטיחו את חובות המבקשים לבנק מחד גיסא ואת אלו של "חברת סלומון" לבנק מאידך גיסא, אינו מונע את זכות הבנק לגבות את פירעון החוב מהמבקשים. בהקשר זה מוסיף הבנק וטוען כי מההסכמים המאוחרים שפורטו לעיל, עולה כי המבקשים התחייבו לשלם לבנק סכום העולה באופן ניכר על שווי השיעבוד. מכאן, שהמבקשים לא היו מסכימים לחתום על הסכם המטיל עליהם חבות אישית לשלם לבנק כספים אם הבנק היה מוגבל לגבות את המגיע לו רק  מהדירות. בנוסף טוען הבנק כי גם לאור העובדה שהמבקשים הסכימו להמחות תשלומי שכירות לבנק מבססת את עמדת הבנק לפיה לא היתה הסכמה שהבנק יוכל להיפרע רק ממימוש המשכנתא. לסיכום טענתו זו מציג הבנק את האמור בהסכם המאפשר לבנק לנקוט הליכים נגד החייב לרבות הגשת תביעה נגדו וקבלת פסק דין בגין סכום החוב המלא.